באחד מימי שירותי הצבאי, בתום עוד שמירה מראש גבעה קטנה ומבודדת, הבחין החייל שהחליף אותי במה שחבריו לא ראו - הייתי אסיר לייאוש שאחז בי. תחילה ניסיתי להסוות מולו את מצבי, אך מכיוון שהוא המשיך והביע אכפתיות כנה ואמיתית, שיתפתי אותו בתחושותיי. אחרי שהקשיב לי הוציא מתרמילו ספר והגיש לי אותו, "קח, סיימתי לקרוא אותו לפני כמה ימים. כנראה שהוא נשאר בתיק כדי להגיע אליך." 

ספר זה, "האלכימאי", היה המדויק עבורי. הוא שינה את תפיסת החיים שלי מהקצה אל הקצה. ממנו שאבתי עידוד לצאת מתוך הקונכייה המגוננת ולהגדיר את מקומי בעולם.

כשהשתחררתי, כבר הייתי אדם אחר, פתוח ובעל ביטחון. ובכל זאת, עדיין הרגשתי שאני עוטה מסכה שמסתירה מאחוריה פחדים רבים. טסתי לנפאל. שם, בעודי מביט על שקיעה מהפנטת מגובה של כ-4,500 מטר, החלטתי - אתחיל ללמוד עם חזרתי ארצה.

הייתי צריך להכריע בין שני תחומים שקרובים עד היום ללבי - אמנות ופילוסופיה. בחרתי באפשרות השנייה. במשך השנים הבאות צללתי אל הכרות מעמיקה עם מערכת רפואית יעילה ועתיקת יומין, הנשענת על יסודות פילוסופיים מרתקים - הרפואה הסינית.

ערב אחד, במהלך שנת ההתמחות, חוזר מותש לביתי, התיישבתי על הספה ואפשרתי לעיניי להיעצם. מתוך השקט הגיעה אליי מחשבה, קצה של רעיון. קמתי מיד, הצטיידתי בפנקס ועט ותיעדתי את המחשבה. לאחר זמן קצר הפך קצה הרעיון לטקסט שלם בן מספר עמודים, מנוסח באופן שונה מאוד מסגנון הדיבור שלי. ברגע ההוא מצאתי את השילוב האולטימטיבי בין שתי אהבותיי.

מאז חלפו כחמש עשרה שנה והכתיבה הפכה עבורי לפורקן יצירתי-פסיכולוגי מספק ויעיל.

לפני כשלוש שנים קיבלתי החלטה נוספת - לכתוב ספר שמטרתו יצירת טרנספורמציה משמעותית נוספת בחיי. פרי המסע הזה מונח כעת לפניכם.

 

על הסופר - שלומי חמי, בן 41, מתגורר ברמת השרון עם אשתו ושני ילדיו. מרצה ומטפל ותיק ברפואה סינית. פילוסופיה, פסיכולוגיה, אמנות והיסטוריה, יחד עם עולמו המקצועי, הם אבני הבניין של מסע הגיבור בספרו "העץ האסור".